מק לו קל לי וגם לא בא לי

הכל התחיל כשנחתה במקדונלדס בארצנו מנה חדשה. מנה זו נקראת מק-פלאפל. מעין יצור כלעיים בין הפלאפל המקומי להמבורגר העולמי. להלן עבודה שכתבתי המנסה לנתח את מערכת היחסים הסבוכה בין הגלובאלי ללוקאלי דרך 'העיניים של ההמבורגר' במקדונלדס בישראל ובעולם.

לקריאה

"אמור לי מה אתה אוכל, ואומר לך מי אתה" אמר ג'ורג' ברנרד שו ונראה שצדק. אוכל מסמל ומשקף פעמים רבות את התרבות שלנו, מוצאנו, אורח חיינו, מעמדנו וכו'. כך, למשל, בפריס נהוג לאכול לאט ומעט, בהודו אין אוכלים בשר וביפן האכילה שיתופית ומבוססת על אורז. לכל עם או לכל קהילה מסורת רבת שנים משלה, תרבות ומנהגים. מה קורה אם כן, כאשר לאט לאט העולם נהפך גלובאלי ושיתופי? האמנם בכל מדינה או קהילה ניתן לאכול מזון זהה? מהי הזיקה בין העולמי והמקומי: ניגוד, השלמה? האם ה"גלובאלי" מאחד את כל ה"לוקאלי" לתרבות עולמית אחת, או, אולי, התרבויות הלוקאליות מעבדות את הגלובאלי ומייצרות גרסה שונה, מקומית וייחודית יותר?

עבודה זו נעשתה במסגרת לימודי בבצלאל

למה קולעים חלה?

50 דקות מרגשות על עיצוב המזון אותו אנו אוכלים מדי יום.

"איך מעצבים אוכל" yes דוקו

(SALOMON (seduce me

ISABELLA ROSSELLINI'S כתבה וערכה חמישה סרטים קצרים של שתי דקות המציגות פרוטרט של טקסי הפיתוי יוצאי הדופן של יצורים חיים , החל מחרק וכלה בדיונון. SEDUCE ME מציג עולם טקסי החיזור והמשחק המקדים ביצורים אלו באופן מהנה ומשעשע ועם זאת מאד אינפורמטיבי ומקצועי . איזבלה רוסליני יצרה מספר סדרות של סרטים שהציגו בפסטיבל סנדרס (הסידרה הראשונה - Green Porn, זיכתה אותה בפרס ) . סרטים אלו נוצרו מתוך עמדה אידיאולוגית והגנה על בע"ח, איזבלה החליטה להציג את הצד החייתי והכביכול אנושי שבחיות, והוא - תהליכי ההזדגוות, וחיי הפיתוי המקדים. בחרתי במקרה זה להביא את הסרטון שמספר את סיפורו המרתק של הסלומון, הטבעי והתמים. זאת בניגוד לכתבה הנ"ל שמתייחסת לסלומון כמוצר מדף ולא כייצור חי ונושם.

'הארץ' יום רביעי 14.07.10

כתבה שפורסמה מהניו יורק טיימס מספרת על חברה שהינדסה גנטית סלומון המגיע לגודלו המלא במחצית הזמן שאמור לקחת לו. מזה עשור החברה שאחראית לפיתוח הסלומון מנסה להשיג אישור מאכל לדג שהונדס גנטית. קבוצות צרכנים וארגוני סביבה מתנגדים כמובן למתן אישור זה אך אין לדעת מה הרשויות יחליטו. "זהו סלמון אטלנטי שמשולבים בו גנים מסלמון מסוג צ'ינוק ומדג פוטית, קרוב רחוק של הסלמון. באופן רגיל, דגי סלמון אינם מייצרים הורמוני צמיחה במים קרים. אבל מתג ההפעלה של הפוטית דואג לייצור של ההורמון במשך כל השנה. התוצאה היא סלמון שמגיע למלוא גודלו בתוך כ-16-18 חודשים במקום שלוש שנים..." מתוך כתבה מאת: אנדרו פולק ניו יורק טיימס 'מינהל המזון והתרופות' בארה"ב אמור להחליט אם לתת אישור לחברה למכור את הסלומון או לא. במקרה זה לא מדובר בהינדוס מלפפונים או אבטיחים מרובעים אלא בחיות. מתן אישור זה, יהיה תחילת הדרך להינדוס גנטי של בעלי חיים רבים אחרים. בארצנו דרך אגב חל איסור על מכירת פירות וירקות שעברו הינדוס גנטי. כן גם באירופה.

זה גרם לי לחשוב על עוד זנים שאולי אפשר להציע לאותה חברה שהינדסה גנטית את הסלומון .

- גידול של סלומון כבר מעושן

- טונה שגדלה מתאי חלבון בצלחת פטרי

- אולי דג ללא עצמות?

סביב העולם ב - 30 משפחות

לפני יומיים ניתקלתי ברצף תמונות מדהים של משפחות המצולמות בביתם יחד עם מנת האוכל השבועית שלהם. כולל פירוט על סוג ועלות האוכל. בעיני התמונות הללו ממש מרתקות. אפשר לנתח וללמוד הרבה מאד מהתמונות הללו, שדרך אגב במקור פורסמו בספר שנקרא: hungry planet צלם התמונות Peter Menzel והכותב Faith D'Aluisio.

הם נסעו ל-24 ארצות וצילמו 30 משפחות כאשר המטרה היתה לבדוק איך הגלובליזציה, ההגירה והעלייה משפיעות על סוג וכמות האוכל בין קהילות שונות בעולם. ניתן לראות את עלות המחיה של משפחות שונות בעולם, את אופי הקניות - כמות הירקות, החיטה, כמויות הבשר, האוכל המהיר, המשומר, האוכל המוכן, כמות הדגנים, המתוקים, ובכלל ניתן ללמוד הרבה על אופי וחיי המשפחה, כמות הנפשות, גילאים, איכות חיים ועוד. ניתן לראות חלק גדול מהאוסף באתר: Time magazine’s site

Germany: The Melander family of Bargteheide

Food expenditure for one week: $500.07

Ecuador: The Ayme family of Tingo

Food expenditure for one week: $31.55

Egypt: The Ahmed family of Cairo

Food expenditure for one week: $68.53

United States: The Caven family of California

Food expenditure for one week: $159.18

Italy: The Manzo family of Sicily

Food expenditure for one week: $260.11

Chad: The Aboubakar family of Breidjing Camp

Food expenditure for one week: $1.23

United States: The Revis family of North Carolina

Food expenditure for one week: $341.98

Japan: The Ukita family of Kodaira City

Food expenditure for one week: $317.25

ארוחה צהרים לונדונית

ארוחת צהרים מס.1

ארוחת צהרים מס.2

ארוחת צהרים מס.3

כמובן שאובססיית הסופרמרקטים לא עזבה אותי גם בלונדון והחלטתי כי את ארוחות הצהרים שלי אקנה מהסופר. אני חייבת לציין שזו אינה המצאה שלי, כי כפי שניתן להבחין מהתמונות ממדפי הסופר, כך נראה האוכל וכך נראות הארוחות צהרים של כולם. הישר מהאריזות - ולא הישר מהשדות.

מבט חטוף מהסופרמרקט בלונדון

הצצה לתוך סל קניות של גברת שעמדה לידנו

קל כפלסטיק וחזק כפלדה

כתבה נוספת, התפרסמה בעיתון "הארץ" בתאריך 01.10.10 על פלדה אורגנית.

לכתבה - סופר ננו

מאת אסף שטול-טראורינג

מדמיון למציאות

במוסף שמחת תורה האחרון (29.09.10) פורסם אייטם בעיתון הארץ ובו מתואר הפרוייקט biocouture ופרוייקט נוסף בשם gateway. שני שילה כותבת כי בעקבות ההתקדמות הטכנולוגית- פנטסיות המעצבים הופכות אט אט למציאות. בכלל, בזמן האחרון אני מוצאת יותר ויותר כתבות בעיתונות על פיתוח חומרים חדשים מהתחום הביולוגי. כל מיני טקסטילים, וחומרי בנייה חדשים. מגמה זו בהחלט הולכת ומתחזקת. לחצו על הכתבה לקריאה.

מלתחה מבקטרייה

BioCouture כך נקרא פרויקט אופנה קיצוני ומפתיע הרותם את הטבע ליצירת מלתחת בגדים. במחקר החוקרים עשו שימוש בבקטריה שמייצרת את ה"בדים" מייצרים על יריות שטוחות. המטרה הייתה לגדל שמלה בתוך אמבטיית נוזלים, בתוספת של שמרים, תה ירוק ממותק וקומץ חיידקים.

מתוך הנוזל החל להתפשט מירקם סיבי והתוצאה הייתה לבסוף יריעות דקות, שטוחות, רטובות של תאית שניתן לעשות ממנה שמלה... כשהיריעות התייבשו, הגזרה נחתכה, ניתכה ונתפרה לכדי יחידה אחת. כשכל הלחות התנדפה ניתן היה להלבין או להיפך, לצבוע את השמלה בפירות או ירקות מיובשים כגון: סלק אדם, כורכום או אינדיגו.

Suzanne Lee , שלמדה טקסטיל ב-Central Saint Martins בלונדון, היא המוח שעמד מאחורי BioCouture. היא השתמשה בניסוי בבקטריות שתוססות במשקאות קפאין, בקטריות אלו נקראות bio-film.

בשיחה שהייתה לי עם כמה חברה' ממכון וויצמן דיברנו על חיידקים שנקראים bio-film והבנתי כי ניתן ליצור מהם לא רק "יריעות לבוש" אלא גם נייר ואף פלסטיק. אפשר להנדס את החיידקים כדי לייצור מגוון חומרים. התוצאה תמיד תהיה יריעות אך כל מה שהם צריכים זה אנרגיה - מזון ואויר כדי לגדול ולהתפתח.

לונדון לא מחכה לי

הפרוייקט גמר הסתיים ויחד עם זאת גם הבלוג שליווה ותיעד את הפרוייקט. לאחר מחשבות והתלבטויות החלטתי להמשיך ולעדכן בבלוג, רק שעכשיו את תיעוד פרוייקט הגמר יחליף תיעוד החיים האמיתיים. אני עדיין מנסה להגדיר מחדש את מהות הבלוג. אולי זה יקרה לאורך הזמן. כרגע אוכל להסתפק בהגדרת הבלוג כמקום לעלות בו דברים הקשורים למדע, לביולוגיה, לעיצוב ולטכנולוגיה. ובעיקר בעיקר, מהפכות הקורות סביבנו אט אט בחיי היומיום.

זה עתה חזרתי מלונדון, ובביקור בשוק הבורו נתקלתי בכרוביות המדהימות הללו.

הבלוג מוצג בתערוכה

final products

חבילת טושים מסלק

שיח קיסמים קוצני

עציץ מברשת שיניים

גידול טבעי + ייצור תעשייתי

לצפייה בסרטון

בין מלפפון לDVD

במהלך הפרויקט פגשתי חקלאים שהם מדענים, מדענים שהם עתידנים, עתידנים שהם מעצבים, מעצבים שהם יצרנים, יצרנים שהם מוכרים, מוכרים בסופרים שהם לקוחות ולקוחות שהם חקלאים...

האנשים המופיעים בסרט הם אלו שלקחו אותי קדימה במחשבות שלי. הם חשפו בפניי את חזונם, את אמונתם ואת פרי מחקרם.

על תבניות וחיות אחרות

ביקרתי השבוע במכון וויצמן, עידכנתי את החברה' בהתקדמות הפרוייקט וראיינתי חלק מהם. היה באמת מעניין. הכרתי מעבדה נוספת שעוסקת בירקות, ועושה כל מיני ניסויים למטרות מחקריות. עגבנייה שעירה, ורודה, מעטפת של שעווה ועוד. בין השאר הם גם מגדלים כל מיני צמחים (גם סלק) וחוקרים את הגנים שאחראים על הצבע. סיפרתי להם על הפרוייקט ונראה שהם באמת התלהבו מהתוצרים (חששתי בתחילה מתגובתם, בכל זאת, הפרוייקט מייצג מדע יותר בדיוני מאמיתי, אבל הם פירגנו לחלוטין!)

עגבנייה שעירה מהמעבדה של אסף אהרון

חומוס בפיתה

שבתי אתמול למכון וולקני, במטרה לדבר עם כמה אנשים בקשר לפרוייקט.

שוטטתי שם גם בשדות המחקר של המכון וראיתי כל מיני ניסונות של הרכבות והכלאות לקבלת צבעים , צורות ועמידויות שונות. בדרך חזרה ראינו שדה של חומוסים ולידו שדה חיטה, ואז רוני כהן (מהמכון וולקני) אמר "שזה כמו לגדל חומוס עם פיתה..." ואז חשבנו על עוד דברים שהיינו רוצים לגדל. לדוגמה, פלפל ממולא (באורז) ...

מגדיר חדש

פתחתי מגדיר צמחים בכדי לבדוק את משפחת הסלוודורה והסלק.

לדעתי, יש צורך לכתוב מגדיר מוצרים חדש בו יוגדרו כל צמחי המוצרים, באיזה עונות המוצרים טובים יותר ובאיזה פחות, מאיזה משפחה הם מגיעים, מתי הם מלבלבים ואיך ניתן לזהות אותן.